pre_pic.jpg
pre_pic.jpg
היצירה שלי

יוכי צ. מ"עוצמה"

//

8.3.21, 19:12

היצירה שלי

חורף 91. מלחמת המפרץ הראשונה. בתחילה עוד היינו בביתנו. חמושים במסיכות הגז האישיות, מיומנים בסגירתו של החדר האטום, דרוכים לקול המתכתי הבוקע מהרדיו ולשקופיות שעל המרקע: "נחש צפע", "נחש צפע", על רקע צופרי האזעקה המיללים בחוץ. מתקפת הגז לא הגיעה, אך הטילים החלו לעשות שמות. אנחנו ושכננו, שכנים של פעם, כמו משפחה גדולה, שינינו את האסטרטגיה, יורדים למקלט. שם היו, הרמזים הראשונים, כדרכם של רמזים: סתומים, עדיין חסרי פשר. טל כבר לא ילד, בחור כארז, זה עתה מלאו לו שבע עשרה. בעת שכולם נסים אל המקלט, בהתאם לתרגול ומדידת הזמנים שערכנו כולנו, הוא כמו במופגן מטייל לשם, עתותיו בידיו. במקלט פזורים מזרנים, כולם מתיישבים, המולה רבה, צפיפות, והוא מבקש לו מזרן שלם לעצמו, רק לו. מכעיס, מקומם, לא מתאים, לא ברור. פורים, המלחמה הסתיימה. כשנכנס אדר מרבים בשמחה. ואילו אצלנו במשפחתינו החלה מלחמת העולם השלישית,

הלימודים התחדשו, אני מכריזה כי עת לקום. ספי ביתי ז"ל מגיעה למטבח, קורי השינה על עיניה, מתמתחת. מחדרו של טל נשמעת קריאה כי הוא לא קם. אני משיבה שאת הבירור הזה נעשה במטבח. טל לא מגיע. אני מתקרבת לחדרו. בהיותי בסף הדלת נשמעת צעקה המתריעה כי אל לי להכנס. הוא מבקש ממני להתבונן על נחשול הנמלים הענקיות הממלא את חדרו, אין שם דבר. הקול אינו קולו, והעיניים, עיני זר, אחוזות אימה ומזרות אימה לחלופין. הבנתי שמשהו נורא קורה, על אף שלא היה לי עדיין שמץ מושג מה באמת קורה לו, לי לכולנו.

חלפה שנה. התקפים פסיכוטיים קשים, הגוף גופו של הילד שלי, וכמו מישהו או משהו אחר השתכן בו. יש לזה כבר שם - טל הוכה בסכיזופרניה. ויחד עם מחמל נפשי, באחת חלינו כולנו, אני, דב בעלי היקר, ואולי גם ספי הקטנה, עבורה ניסינו להמשיך להיות, לפעמים, עד כמה שאפשר, גם כאן ועכשיו. טל אושפז, אישפוז ממושך, במצב קשה, במחלקת נוער סגורה. כל קיומי גוייס לניסיון להצילו, להיות איתו, להבין אותו, להגיע אליו. שום דבר אחר לא עניין אותי. פרשתי מעבודתי.מהחינוך.

בתום שנה טל השתחרר לראשונה. לאן ממשיכים מכאן? לאן ילך? מה יעשה? אין מקום ואין מוצא, אין דרך ואין כוון. גונבה לאוזני שמועה על מרפאה שמספקת מסגרת, תעסוקה כלשהי. לימים התברר כי היתה של הכללית, ואנו היינו בכלל חברי קופה אחרת. לאלוהי הבירוקרטיה הפתרונים אבל "התקבלנו". הגעתי עם טל, הוא נשאר ואני חזרתי הביתה, נושמת אותו, חושבת עליו, דקה אחרי דקה. החזקתי מעמד רבע שעה וטילפנתי. "הכל בסדר?", נענתי שהכל כשורה. נשארתי במקומי, על יד מכשיר הטלפון. חצי שעה נוספת חלפה, אפשר להתקשר שנית. נצח עד שהחוגה חוזרת למקומה, אחרי כל ספרה, שש ספרות, הנה נשמע צליל החיוג, יש מענה: "עדיין הכל בסדר?", כן גברת, הוא בידיים טובות. כך העברתי את היום, שמה לעצמי גבולות, מקציבה שלושים דקות של התאפקות, המפרידות בין השיחות. באחת השיחות, בקו השני נשמע קול של גבר, הוא מציג את עצמו, דני, הפסיכולוג האחראי על המקום. שואל אותי לשלומי ולמעשי. כן, הוא ישמח מאד להפגש, צריך לדבר על טל, ללא ספק. אבל יש לו בקשה קטנה, בעצם תנאי, הפגישה תתקיים אם אתחייב לעשות משהו, אני עם עצמי, לעצמי, פעם בשבוע. לפגישה איתו עלי להביא אישור המעיד על הרשמתי.

למחרת הבאתי את טל. התחלתי לשוטט. המשימה, חוג ואישור בכתב. אני הרי אמא טובה, מה לא אעשה למען בני, יקיר נפשי. זכרונותי נשאו אותי לרקמות שרקמתי עם סבתי בילדותי, רגלי נשאו אותי לחנות מוכרת ואהובה. עולם של יופי ואסתטיקה, תכשיטים מכל המינים והסוגים. שאלתי אם הם מכירים מקום המקיים חוגים. סדנה, תיקנו אותי, ומסרו לי כרטיס ביקור של: " זיוה – תכשיטנית". אני מצליחה, אני מתקדמת, נותר המו"מ עם זיוה והאישור יהיה בידי. טילפנתי לזיוה , הסברתי שאני מקרה קצת מורכב: צריכה שיעורים פרטיים, קשה לי, סתם כך, עם אנשים; צריכה גם גמישות בשעות, לא תמיד אני יכולה להתפנות, רק בגלל שנקבעה לי שעה, יש לצערי דברים חשובים יותר; ובנוסף, אני צריכה אישור בכתב, עדות וראיה לקיומה של ההתקשרות. זיוה השיבה לקונית, כי אין כל קושי לקיים את בקשותי, לא חקרה ודרשה באלה, כשם שאני לא הרהרתי אחר מצוותו של דני.

יום שלישי הגיע, יש לי חוג. היום גם אקבל את המסמך עבורו עמלתי בימים האחרונים. עשיתי את דרכי למען שמסרה לי זיוה. הגעתי לבית פרטי, יפהפה, מואר ושטוף שמש, עיניה מחבקות, פסעתי בעקבותיה לקודש הקודשים שלה, לסטודיו. חדר גדול מידות, רצפת פרקט, עמוס בספרים מכל המינים והסוגים, על תכשיטים כמובן. מגרות, מגרות, קטנות, מלאות בשלל אבנים, מתכות, חוטים וכל חומר גלם שניתן להעלות על הדעת. מסדר של כלי עבודה: מלחמים, מסורים, מסוריות, פצירות ומה לא. השיעור התחיל. זיוה מסבירה על התכנון, על החומרים, על הטכניקה ואני שומעת, לא שומעת אותה. היא בשלה, וראשי בשלו: אני לא רוצה ילד חולה, לא במחלה הזאת, טל שלי, איך זה קרה לנו? מה יהיה? זיוה מציעה שאתחיל לנסר, אין לי כוח בידיים, אני לא מצליחה, חלשה מדי. שאלתי אם זה בסדר אם אניח את ראשי על השולחן, היא משיבה בחיוב. ואני בוכה ובוכה. השיעור הסתיים, אנו נפרדות, זיוה מזכירה, בשבוע הבא, באותו היום ובאותה השעה.

כעבור שבועיים טל כבר לא היה במרפאה, הוא חזר ואושפז. אני התחלתי בפגישות עם כנרת, פסיכולוגית במרפאה, ופעם בשבוע יצאתי לחוג שלי. התחייבתי בפני דני, מילה שלי תמיד היתה מילה. זיוה בלתי נלאית, כל מפגש מתחיל בתכשיטים, כל מפגש מסתיים כשבידי התכשיט שעשינו, שלמעשה זיוה עשתה, באותו מפגש. בעיקר בכיתי ובכיתי שם, התייפחתי עד כלות. קצת דיברנו, גם זה לא היה מובן מאליו. אולי באותם ימים בהם היתה פחות פתיחות, אולי כי הייתי טירונית בעולמי החדש. היה כל כך קשה לספר בקול, לחשוף בפני אחרים את השבר, את הייסורים, לגלגל על הלשון את הלקסיקון החדש: פסיכוזה, פסיכיאטריה, פרנויה. והיתה גם תקרובת, פיתה קטנה עם זעתר, ולידה מלפפון חמוץ, שבעלה של זיוה היה מכין, במיוחד לכבודי ובשבילי.

חלפו חודשים, ובאחד מימי השלישי, כשזיוה מציעה שנתכנן את התכשיט של היום, אני מתעניינת, מתלהבת, חשה, בשיפולי הבטן, בחזה, בכל גופי, קורת רוח. המסך שהורדתי, ביני לבין העולם נסדק. שעה קסומה של יצירה, על כנפי הדמיון ובמאמץ לדייק את תרגומו לתכשיט המיוחד שלי, מעשה ידי. לא כעסתי, לא שחזרתי, לא כאבתי, ולא האשמתי, הייתי מרוכזת כל כולי בעגילים שלי, כמעט שמחה. כאן ועכשיו, ללא עבר וללא עתיד.פתאום הרגשתי שוב נוגעת בחיים,מרגישה חיה.
בילדותי אהבתי לצייר, וליצור דברים יפים מכל מיני חומרים.

לאורך שנים עסקתי כמעט בכל חומר על מנת ליצור. נהניתי והייתי מאושרת ונרגשת מעצם העשייה ומהתוצר המוגמר. היצירה הפכה לחלק בלתי נפרד מההנאות שלי בחיים, שכללו גם חיי משפחה, עבודה ,קשר עם המשפחה המורחבת ,עם חברים . נהניתי מעונות השנה מהיקום ועוד.

כך, לאט לאט, חזרתי ליצור. שאבתי סיפוק והנאה מההתלבטות כיצד לתכנן את התכשיט וכיצד ליצור אותו טכנית, ומההדים של הסביבה על ייחודיותם ויופיים, ובני הבין שיש לאימו חיים נוספים דרך היצירה.
מאות עדיים באו לעולם ורבים עוד ירקמו עור וגידים.

בביתי יש את כל החומרים והציוד ליצירת תכשיטים. אני עוסקת בתחום להנאתי בלבד, ומעניקה מתנות לבנות משפחתי, לאחייניות, לבנותיהם, לנכדתי, לחברותי ולאנשים אחרים שאני מעריכה ואוהבת. בחיי המחודשים, כשאני מרגישה צורך לנוח מהאנשים הרבים שסביבי, אני פונה אל החומר ויוצרת לי ממנו באהבה חפצים יפים כאוות נפשי.
ההבנה כי יש משפחה מורחבת נפלאה ,נכדים מקסימים וחיים שכה אהבתי
וכי החיים הם חד פעמיים כל אלו איפשרו לי לחזור לעשייה ויצירת תכשיטים.המעניקים סיפוק ,הנאה בכל שלבי התהליך.
וטל בני שראה אותי בעשייה, באם זה בא לידי ביטוי בעבודות יד,ובאם זה בא לידי ביטוי משמעותי בהקמת "עוצמה" ובעשייה הרצינית ב"עוצמה" .ויכולת הנאה למרות היותו של טל שלי לא עומד ברשות עצמו.ולמרות אובדנה של בתי ספי המדהימה.
אני חיה את חיי במלואם ,החיים ניתנו לפעם אחת בלבד.וטל שלי למד להנות ממה שיש .לימדתי אותו להנות מיופיו של הטבע,ומיופים של החיים. ובשל אובדנים כה קשים ,יש הכרח לחפש משמעות ,כי אחרת אין אפשרות לחיות את החיים.באובדנם של היקר מכל ,יש כאב מכל הצבעים ומכל המינים, ובכל העוצמות הכי כואבות.
כך שחובה לאזן אותם בלחיות אותם במלואם !!!!!

בברכת יצירה וחיים מתוך שמחה ואהבה
מיוכי צ. מ"עוצמה"




סכיזופרניה

הורה

תגובות

תגובתך התקבלה!

17.4.21, 14:02

יוכי יקירתי, את מרגשת עד דמעות!! אני זוכרת את הרגעים הקשים ביותר שלך ואת ההתמודדות הכל כך קשה והבלתי מובנית מאליה! את גיבורה עם כוחות עצומים שנותנים כוחות ליודעים ולקוראים את אשר עברת.. יישר כח להמשך העשייה והנתינה למען האחר!
אוהבת אותך מאד שרהלה

16.3.21, 5:28

יוכי היקרה
קראתי שוב ושוב
דבריך מלאי השראה, אהבה, השלמה ורצון לעשות את הטוב ביותר בנסיבות הקיימות הקשות, את יכולת ויכולה לאתגרים בפניהם את עומדת ואני מלאת התפעלות ואהבה אליך יקרה. את מקור אור, מגדלור איתן ואשראי שזכיתי להכיר אותך ולהיות חברה בעוצמה. , דליה

15.3.21, 19:30

יוכי יקרה, את מבטאת היטב בסיפור את הצמיחה האישית שלך מתוך המשברים הכואבים שחווית. את מביטה מעבר לענן אל הקשת. סיפורך מתאר אירועי חיים מטלטלים, שבכוחות הנפש שלך, אינך מאפשרת להם למשוך אותך לשקוע לתהומות. המסר המפעפע לקוראיו הוא של מחוייבות לחיים של עשייה ויצירה.