pre_pic.jpg
pre_pic.jpg
אחות ואימא ואבא חסר

אח בן אבל יותר מזה בן אדם

//

20.7.21, 18:45

אחות ואימא ואבא חסר

מותר לי אחרי 30 שנה של להתמודד, לתמוך, לעזור, לשחרר מבית חולים, אחר כך לאשפז, מאות שעות של שיחות שבהם אני לא אמרתי מילה, עשרות אלפי הודעות של אהבה ושנאה, געגוע ומיאוס.

אחרי שהייתי בשבילה עוגן שנים "היחיד שמבין", אחרי שהפכתי בשנים אחרונות לשנוא כל כך, אחרי שנטשתי פעם, אחרי שנרדפתי, אחרי שהצלחתי לבנות בית שלי (למרות הכל) אחרי שהכרתי מה זה אהבה, אחרי שבניתי לעצמי בית במקום שלי.

האם מותר לי להיות בן אדם, ולא היות בן אדם, לא לתת יותר למילים הנוראיות להיכנס?, איך עושים את זה? האם זה לא כמו להפסיק קצת לאהוב?

אפשר לקחת הפעם את הסיכון? ולא להגיב, לא רוצה יותר, נמאס לי להיות המבוגר האחראי.

עוד פעם להתמודד שנים אם הטענות של "בגללך מענים אותי" "בגללך כלאו אותי" "אוהבת אותך אבל אתה צריך טיפול", "אני לא זו שצריכה טיפול",

אז בליבי משאלה של בן אדם, אולי לא הכי טוב בעולם, 20 שנה התמודדתי עם העולם הזה שלה, שרק היא יכולה להרגיש אותו, ואני הייתי לצידה , היום אני כבר לא לבד, לא מגיע לסובבים אותי לראות אותי נשבר כל פעם מחדש אחרי עוד לילה של פמפום אין סופי על העבר על הווה על עולם הזה על עולם שלה.

רוצה להתנתק, רוצה להפסיק להרגיש כלפיה אהבה ושנאה, רוצה לא לרחמם ולא לשנוא, רוצה פשוט להיות אדיש. אבל כמו בומרנג היא תמיד חוזרת אלי, ואני לא רוצה את הסבל של הסובבים שלי, וגם לא את הסבל שלי.

רוצה להיות אני, זה שהצליח להתמודד עם עצמו למרות הכל, זה שלא הגיע למקומות האלה בעצמו בזכות כוחות שלי ורק שלי.

וגם אימא, אולי האשמה העיקרית, זאת שהתמודדה בקושי עם עצמה והנפש שלה, עד שקרסה לי מול העניים בזקנתה המוקדמת, וגם אותה הייתי צריך להרים.

אז זהו נגמר לי הכח, רוצה את חיי שלי ולא שלהן, רוצה לסבול ליהנות, לצחוק ולבכות מתי שבא לי, רוצה, ייסלח לי אלוהים, לשכוח מאיפה באתי, ומהם, רוצה להיות סוף סוף אני.

הפרעה דו קוטבית - מאניה דיפרסיה, סכיזופרניה

אח/אחות, ילד/ה

תגובות

תגובתך התקבלה!

15.8.21, 11:00

וואו ממש ריגשת אותי ואני מבינה אותך לגמרי. נשמע שאתה עובר חיים לא פשוטים ושצמחת וגדלת מתוכם ושאתה גם גאה בעצמך, וזה לא מובן מאליו.

ובאמת מותר לנו ומגיע לנו לשים גם את עצמנו במרכז כי אנחנו בני אדם עם צרכים ורגשות משלנו.